חלוקת תעודות: עכשיו המבחן הוא שלך

חלוקת תעודות. מי לא זוכרת את היום הזה בתור ילדה? מצד אחד היה משהו חגיגי בקבלת התעודות, הלב התרגש ושמח. אך מאידך זה הרגיש כמו יום דין שגורלו נחרץ על-ידי המורים והמורות. היום, כשאנחנו בתפקיד ההורה, והילדים צריכים להציג לנו את התעודה, אנו עומדות בפני דילמה. האם התעודה משקפת משהו על החינוך שאנו מעניקים, או שמא היא פרי השקעת הילד בלבד? מהי הדרך הנכונה להגיב לתעודה מוצלחת יותר או מוצלחת פחות? ובכלל - איך נעודד ילד מאוכזב אם אנחנו בעצמנו מאוכזבות...?

חלוקת תעודות- ציון עבור מי?

יש בדיחה מפורסמת על ילד שחזר מביה"ס והראה לאביו את התעודה שקיבל. בכל המקצועות קיבל הבן, ציון בלתי מספיק. אך במקצוע זימרה קיבל ציון טוב מאד. גער בו האב ואמר: "אחרי כל הכשלונות הללו יש לך עוד חשק לשיר?"

קרב ומגיע יום חלוקת התעודות של מחצית א'. הזמן חלף במהירות, ואנו כבר בעיצומה של שנת הלימודים.

עת קבלת התעודה גורם לנו לעצור ולהתבונן. זהו זמן של בירור ובדיקה.

עבור כל הורה נושא הלימודים והקשר עם מע' החינוך תופס מקום ומשקל שונה. כל אחד שם דגש במקום שחשוב לו ומעניין אותו יותר. לחלקינו, יצופו זיכרונות ילדות סביב נושא הלמידה וגם הם ישפיעו על אופן התגובה שלנו כלפי הילד.

אחלק את אופן התגובות הכדאי והרצוי לפי הצלחה או אי הצלחה.

לא לשכוח – לשבח את ההצלחות!

מי לא אוהב הצלחות?

באופן טבעי, הרבה יותר קל ונעים לנו להגיב לתעודה מלאה ב"טוב מאוד" והתנהגות "ראויה לשבח".

  1. ננצל את ההזדמנות הטובה לשיחה בה נחזק את הילד על המאמץ, העשייה הטובה, ההצלחה ופירות ההשקעה שלו- הישגיו הגבוהים.

  2. נשים לב, לא לפספס את ההזדמנות ונלמד את הילד כי אנו רואות גם את הדברים הטובים ושאנו מעריכות אותו על כך.

  3. בשום אופן לא נקבל את התעודה המוצלחת כמובנית מאליה. זכרי כי גם את אוהבת ששמים לב לדברים הטובים שאת עושה.

איך מגיבים נכון לכישלון?

כאשר אנו רואות אי הצלחה של ילד בתחום כזה או אחר, מתגנבות לליבנו תחושות שונות ומגוונות. חלקינו יחוש רגשות אשם –"למה לא דאגתי לו למורה פרטית?"

או בושה - המורה היא השכנה מהבניין הסמוך...

וחלקינו עלולות לחוש כעס על הילד ותסכול ממנו - "אלף פעם דיברתי איתו! למה הוא לא מסוגל להיות תלמיד טוב?"

התחושות השונות די טבעיות וקשה לדרוש מעצמינו לא לקחת את כישלון הילד באופן אישי.

אבל בכל זאת, עלינו לזכור שהתחושות האלו לא יתרמו מאומה למצב ואף להיפך – לרב הן רק יזיקו יותר. על כן, חובה שראשית כל נעבוד תחילה על התגובות והרגשות שלנו ורק אחר כך נשוחח עם הילד.

כללי עשה ואל תעשה:

  1. נזכור - כי ההצלחה וההתמודדות הינן של הילד בלבד. הוא הדמות העיקרית בסיפור הזה ולא אנחנו. גם אם מאד נרצה לא נוכל "ללמוד במקומו". זכרי שאת כבר היית תלמידה. כעת את בדמות ההורה היציב והבוגר שאמור לתמוך בילד – לא להתחלף איתו...

  2. נשנן - אין סוף לעצמינו, כי האחריות לנושא הלמידה מוטלת על הילד! הוא אמור לזכור להכין שיעורי בית או ללמוד למבחן. כמו כן, היחס שלו לחברים בכתה – הינו בחירה אישית שלו. על כן, לא נתבלבל ונפטור אותו מאחריות לנושאים הללו וניקח על עצמינו את חוסר ההצלחה והכישלון.

  3. נבדוק - איזה חלק של אי הצלחה בתעודה הכי קשה עבורנו. האם זו הערת המורה על התנהגות בחוסר דרך ארץ או שמא ציון בלתי מספיק בחשבון . ברגע שנדע טוב להגדיר לעצמינו את הערכים שחשובים לנו, נוכל לחתור עם הילד יחד, לשינוי בתחום.

  4. נחשוב - האם יש ביכולתנו לתרום ליצירת שינוי ושיפור: האם מורה פרטית תעזור או שיחות עידוד וחיזוק לילד.

  5. נבין - כי התעודה יכולה להיות הזדמנות לחיזוק הקשר הבין אישי בנינו לבין הילד. שיחה טובה בצורת דיאלוג מקדם ויעיל, תשיג תוצאות טובות הרבה יותר מאשר שיחה תוקפנית שתכלול עלבונות והטחת כעסים.

  6. נשים לב - ודגש למאמץ וההשקעה של הילד. הציון הוא החלק השולי. נעודד את הילד אם אכן ראינו שהשתדל והתאמץ. הן בחלק הלימודי והן בחלק ההתנהגותי.

  7. נבחן - את הדרך הנכונה להעיר לילד, תוך רצון להאיר לו את הדרך ולא לשבור אותו. זכרי שלכל ילד תתאים תגובה אחרת. יש את הילד שיסתפק במבטינו הלא מרוצה בכדי שהדבר יעודדו לעשות שינוי ואילו את האחר המבט הזה ישבור ויגמד.

  8. לא נשכח - שהילד שלנו אהוב ורצוי, גם כאשר הוא לא מצליח. הילד שייך וקשור אלינו לא בזכות ההצלחות שלו, אלא בזכות היותו ילד שלנו. זהו זמן של חשבון נפש עבורנו האם אנחנו יכולות לאהוב ילד ולהראות לו זאת גם כאשר הוא נכשל? לא נשכח כי גם אנחנו תמיד נשארות ילדות של הקב"ה ללא קשר כמה אנחנו מוצלחות בקיום התורה והמצוות.

טיפ קטן לסיום

גם כאשר אנחנו שבעות רצון מההישגים, יש מקום לנהל שיח עם הילד ולברר האם הוא מרוצה מהם.

ייתכן כי אנחנו מרוצות, אך הילד בעצמו מאוכזב מציון שקיבל או הערה שנכתבה.

הפער בין שאיפות הילד לבין שאיפותינו יכול להיות גדול.

כאשר אנו מביעות סיפוק, אך הילד בעצמו מאוכזב, הוא עלול לחוש כי אנו לא מצפות ממנו לגדולות ולא מעריכות נכון את הכישרונות שלו.

בעיני הילד, הבעת הסיפוק והשמחה שלנו במקרה כזה, עלולה להתפרש כחוסר התעניינות מצדינו ולגרום לו אכזבה או כעס.

ועוד אחד לסיום

בל נשכח כי הילד שלנו הוא מכלול של יכולות, רגשות ורצונות שונים. לא תמיד הם עולים בקנה אחד עם החלומות והשאיפות שלנו ממנו.

עלינו כאמהות, לעמוד לצידו ולסייע בכל הנדרש, בכדי שיממש את היכולות והכשרונות שהקב"ה העניק לו.

זיכרי כי גם לו יש ניגון משלו להביא לעולם.

להורדת המאמר ולהדפסה - לחצי כאן

הפוסט פורסם גם בנופת צופים

#הכלה #תעודות #ציונים #ביקורת

שגיאה בהצגת התגובות? גולשים בסינון "רימון"? לחצו כאן ופעלו לפי ההוראות.